<h1>שאלת רבי דניאל הבבלי ותשובת רבינו אברהם בן הרמב"ם בענין ל"ת ע"ז—ע"ח שמנה הרמב"ם</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שאלה כשעיינתי בדברי הרב מנוחתו כבוד במ"ע ל"א בשילוח טמאים לא ראיתי שחייב שילוח כל הטמאים אלא ממחנה שכינה בלבד ולא חילק בין זב ומצורע וטמא מת ובין שאר הטמאים. וכן במצוה השבע ושבעים ממצוות לא תעשה לא חילק בין טומאה לטומאה אלא עשה כל הטמאים מוזהרים מכניסה לעזרה בלבד מאומרו ולא יטמאו את מחניהם. ובל"ת ע"ח עשה כל הטמאים מוזהרים מכניסה להר הבית שהוא מחנה לוייה מאומרו לא יבא אל תוך המחנה בבעל קרי. ומדבריהם ע"ה מבואר שאין מחיצת מצורע מחיצת זב ובעל קרי ומחיצת זב ובעל קרי אינה מחיצת טמא מת מהא דאמר רב חסדא בפרק ואלו דברים בפסח (ס"ז.) מצורע שנכנס לפנים ממחצתו פטור שנ' בדד ישב הכתוב נתקו לעשה ואותבינן עליה מהא דתניא מצורע שנכנס לפנים ממחצתו בארבעים וזבים וטמאי מתים שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וכו'. ופריק דפלוגתא דתנאיי היא דתניא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו לבדו ישב שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו. פי' ויליף מינה שזבין וטמאי מתים לפנים ממחצתו. יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין ממחנה אחת, כלומר ממחנה שכינה בלבד, ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה, כלומר זב חוץ למחנה לויה וטמא מת מחוץ למחנה שכינה, דברי ר' יהודה. רש"א אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' יאמר טמא מת ואל יאמר זב ואני אומר טמא מת משתלח זב לא כ"ש מה ת"ל זב ליתן לו מחנה שנייה ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר וכו' מה ת"ל מצורע ליתן לו מחנה שלישי כשהוא אומר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה. והעולה מכל סוגיא זו ומה"תניא" שהמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל וכשנכנס למחנה ישראל עובר בלאו בלבד לסברת ר' יהודה ולוקה מדין תורה. ולסברת ר"ש עובר בלאו ועשה. ושהזב משתלח ממחנה לויה ואם נכנס עובר, ולא טמא מת. וגם אמרו טמא מת מותר במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אלא אפילו מת עצמו שנ' ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו. ועשו (ספ' יתרו) טמא שרץ כטמא מת מדכתיב וכל טמא לנפש וצירפו (שם:) את הבעל קרי אל הזב מדכתיב וכל זב, וזה קשה.
תשובה. אין כוונת ספר מצות לפרש חלקי הדינים אלא להורות כללות המצות. וידוע שמי שנתחייב שלוחו ממחנה ישראל או לויה כבר נתחייב שלוחו מן העזרה. וכבר זכר לשונותיהם ז"ל המורים על הציוויים והאזהרות שזכרם ז"ל בספר מצות שעיקרם תלוי בעזרה. ומה שמתחייב מן הלשונות שהבאת אין לחשוב שנעלם ממנו שהרי בנה עליהם את מה שפסק בפרק השלישי מהלכות ביאת המקדש בספר עבודה ושם (ה"ד) ביאר שטמא מת והמת עצמו מותר במחנה לוייה כמו שאמרו. ואין בספר מצות סתירה לדינים אלו אלא אומרו שכל טמא מוזהר מהכנס למחנה לויה. ואפשר שכשחיבר ספר מצות סבר ז"ל שהיות טמא מת מותר במחנה לויה היא דעה דחויה ואח"כ כשחיבר את החיבור נתבאר לו נכונותה וקיומה. והנכון הוא מה שביארו בחבור. א"נ אמר בספר מצות כל טמא משום שרוב הטמאים מוזהרים מהכנס למחנה לוייה. ואע"פ שאין פירוש זה מתאים לדקדוקו של לשונו ז"ל מ"מ אפשר לפרשו בדברי חכמים אשר נופל בהם לשון כל על הרוב ולפי' אמרו ז"ל (ערובי' כ"ז., כ"ט., קדושי' ל"ד.) אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ.
<h2>דף י:</h2>
שאלה כשעיינתי בדברי הרב מנוחתו כבוד במ"ע ל"א בשילוח טמאים לא ראיתי שחייב שילוח כל הטמאים אלא ממחנה שכינה בלבד ולא חילק בין זב ומצורע וטמא מת ובין שאר הטמאים. וכן במצוה השבע ושבעים ממצוות לא תעשה לא חילק בין טומאה לטומאה אלא עשה כל הטמאים מוזהרים מכניסה לעזרה בלבד מאומרו ולא יטמאו את מחניהם. ובל"ת ע"ח עשה כל הטמאים מוזהרים מכניסה להר הבית שהוא מחנה לוייה מאומרו לא יבא אל תוך המחנה בבעל קרי. ומדבריהם ע"ה מבואר שאין מחיצת מצורע מחיצת זב ובעל קרי ומחיצת זב ובעל קרי אינה מחיצת טמא מת מהא דאמר רב חסדא בפרק ואלו דברים בפסח (ס"ז.) מצורע שנכנס לפנים ממחצתו פטור שנ' בדד ישב הכתוב נתקו לעשה ואותבינן עליה מהא דתניא מצורע שנכנס לפנים ממחצתו בארבעים וזבים וטמאי מתים שנכנסו לפנים ממחיצתן בארבעים וכו'. ופריק דפלוגתא דתנאיי היא דתניא בדד ישב מחוץ למחנה מושבו לבדו ישב שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו. פי' ויליף מינה שזבין וטמאי מתים לפנים ממחצתו. יכול יהו זבין וטמאי מתים משתלחין ממחנה אחת, כלומר ממחנה שכינה בלבד, ת"ל ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה, כלומר זב חוץ למחנה לויה וטמא מת מחוץ למחנה שכינה, דברי ר' יהודה. רש"א אינו צריך הרי הוא אומר וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו' יאמר טמא מת ואל יאמר זב ואני אומר טמא מת משתלח זב לא כ"ש מה ת"ל זב ליתן לו מחנה שנייה ויאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר וכו' מה ת"ל מצורע ליתן לו מחנה שלישי כשהוא אומר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכתוב נתקו לעשה. והעולה מכל סוגיא זו ומה"תניא" שהמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל וכשנכנס למחנה ישראל עובר בלאו בלבד לסברת ר' יהודה ולוקה מדין תורה. ולסברת ר"ש עובר בלאו ועשה. ושהזב משתלח ממחנה לויה ואם נכנס עובר, ולא טמא מת. וגם אמרו טמא מת מותר במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אלא אפילו מת עצמו שנ' ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחיצתו. ועשו (ספ' יתרו) טמא שרץ כטמא מת מדכתיב וכל טמא לנפש וצירפו (שם:) את הבעל קרי אל הזב מדכתיב וכל זב, וזה קשה.
תשובה. אין כוונת ספר מצות לפרש חלקי הדינים אלא להורות כללות המצות. וידוע שמי שנתחייב שלוחו ממחנה ישראל או לויה כבר נתחייב שלוחו מן העזרה. וכבר זכר לשונותיהם ז"ל המורים על הציוויים והאזהרות שזכרם ז"ל בספר מצות שעיקרם תלוי בעזרה. ומה שמתחייב מן הלשונות שהבאת אין לחשוב שנעלם ממנו שהרי בנה עליהם את מה שפסק בפרק השלישי מהלכות ביאת המקדש בספר עבודה ושם (ה"ד) ביאר שטמא מת והמת עצמו מותר במחנה לוייה כמו שאמרו. ואין בספר מצות סתירה לדינים אלו אלא אומרו שכל טמא מוזהר מהכנס למחנה לויה. ואפשר שכשחיבר ספר מצות סבר ז"ל שהיות טמא מת מותר במחנה לויה היא דעה דחויה ואח"כ כשחיבר את החיבור נתבאר לו נכונותה וקיומה. והנכון הוא מה שביארו בחבור. א"נ אמר בספר מצות כל טמא משום שרוב הטמאים מוזהרים מהכנס למחנה לוייה. ואע"פ שאין פירוש זה מתאים לדקדוקו של לשונו ז"ל מ"מ אפשר לפרשו בדברי חכמים אשר נופל בהם לשון כל על הרוב ולפי' אמרו ז"ל (ערובי' כ"ז., כ"ט., קדושי' ל"ד.) אין למדין מן הכללות ואפילו במקום שנאמר בהן חוץ.
